הפרסום הרב, הוא שאיפשר לזוג סקהולו לחפש עזרה לארטי בכל מקום בעולם שאליו הם הגיעו.  בגיל 27 ארטי עדיין לא דיבר, והדרך היחידה שלו לתקשור היתה ע"י מחוותיו ותנועותיו. עיקשים ולא מוכנים לוותר בחיפושם אחר דרכי תקשורת עם בנם, ב1981-  כאשר שהו בשטוקהולם ,שוודיה, לטקס פרס נובל, הם נפגשו עם ד''ר קארין סטנסלנד ג'נקר, פסיכולוגית ואם לילד אוטיסט. ד"ר ג'נקר סיפרה לזוג סקהולו על אדם בן 24 שביקר יום אחד במשרדה, הוא נראה כאוטיסט טיפוסי, ישב לו ונראה כמתעלם מהסביבה. אך הוא השתמש במתקן כתיבה קטן כדי לתקשר. הזוג סקהולו חשבו שחדשות אלה מסעירות וכשחזרו לארה"ב קנו מכשיר קנון -  nonaC אשר שימש את הילד האוטיסט.  ארטי לעומת זאת הקיש רק על מספר אותיות שוב ושוב כמו אאא פפפ, ולא הקיש מילים ממש, את המכשיר שמו בצד לכמעט שנתיים.

אמו ד"ר אורליה סקהלו ניסתה ללמד את ארטי לקרוא. "מצאנו שארטי יכול לבחור כל מילה בדף של הספר, אפילו יותר מפתיע, הוא יכל לבחור מילים מדף של מגאזין (ירחון)  ואפילו מילים מסובכות", הזוג סקהולו לא הבינו אז שארטי מסוגל להרבה יותר מאשר לבחור מלים מספר.

מספר שנים לאחר מכן כאשר השתמשו בשיטות תמיכה שהם פיתחו אתו, גילה להם ארטי: "למדתי לקרוא כשהייתי בן 10".

ההודעה עצמה שווה מחקר מעמיק! כמה מאתנו יכולים לומר בדיוק מתי למדו לקרוא? האם זה אכן אפשרי שהוא למד לקרוא ללא שנים של אימונים ותרגולים?

אחרים הסובלים מאוטיזם ואשר גם הם מתקשרים בפעם הראשונה בשיטה זו, מדווחים על רכישת מיומנויות הקריאה ומיומנויות מתימטיות דומות.

הזוג סקהולו רכשו את המחשבון הראשון. ארטי גר אז בבית חולים מחוזי והצוות שם לא התיר זאת, אך בכל הזדמנות היו הזוג סקהולו מביאים מחשב קטן עם בטריות.  הם השתמשו בתוכנה קצרה בביסיק, שתוכננה להראות מילה על המסך כאשר כל אחת מאותיותיה מודגשות בקו. ארטי היה צריך להתאים את האות הבאה של המילה המוצגת על המסך. כשהמילה הושלמה, היא הודפסה במדפסת שחוברה למחשב. "בפעם הראשונה שניסינו זאת, הוא עשה זאת בהתלהבות ליותר משעה עד שהקלטת נגמרה ואז הוא דחף את הקלטות  המודפסות אל כיסו" זוכר ד"ר סקהולו.

יום אחד בבית החולים, החל ארטי לנופף בזרועותיו ולהצביע לכיוון מסויים, במקום לנסות לנחש, הביאו הזוג סקהולו את מחשבון הקנון שלא היה בשימוש כבר יותר משנתיים, "לא ממש ציפינו שזה יעבוד, אבל אורליה לקחה את ידו והוא הדפיס: "נעליים" ובהחלט, היתה חנות נעליים בצד השני של הרחוב. לקחנו אותו לשם וקנינו לו נעליים. מאוחר יותר הדפיס מה רצונו לאכול ולאן ללכת, ארטי באמת היה מסוגל לתקשר את צרכיו, רצונותיו ואת האינטליגנציה שלו. בקשתו האחרונה באותו היום הדגימה גם את רגשותיו: "תשארו איתי" הוא התחנן! כאשר הם התכוונו ללכת, "אני רוצה ללכת הביתה!"  ארטי הלך הביתה באותו יום! ולעולם לא חזר לבית החולים המחוזי הזה שוב! בני הזוג סקהולו  השאירו אותו בבית עם קבוצת ילדים כמוהו היושבת בצפון קליפורניה.

בני הזוג סקהולו  ניסו לגרום לארטי להשתמש במחשב באופן עצמאי "ולפעמים הוא היה משתמש בו אם הוא היה מאוד רוצה" אמרה ד"ר אורליה -  אמו, אך רוב הזמן הוא רצה יד על ידו לחיזוק ועזרה, לתמיכה.

ב1985-  כיכב ד"ר סקוהלו  בסרט אירופי אשר הופק על זוכי פרס נובל.  כאשר צוות ההסרטה  הגיע לארה"ב, ד"ר סקהולו הזמין את אנשי הצוות לבקר את בנו. אף אחד מאנשי הצוות לא פגש קודם לכן באנשים  המוגדרים כאוטיסטים.  ארטי הוציא את מחשבון הקנון שלו ושם אותו על השולחן. כמעט מבלי להסתכל על המקשים כלל, הוא לקח את ידה של אמו והחל להקליד הודעות. אורליה הסתכלה על המצלמה ואמרה: "אל תשאלו אותי איך הוא עושה זאת, אבל הוא עושה את זה בלי להסתכל, אולי יש לו ראיה סלקטיבית או משהו כזה".  אנשים עם אוטיזם ופיגור שכלי, לא חייבים להסתכל ישירות על המקלדת, או שהם משננים אותה כמעט מיד!

הזוג סקהולו: "אנו משוכנעים שהסיבה העיקרית שאוטיסטים מבוגרים רבים  נראים כלא יכולים ללמוד היא  מכיון שכה מעט אנשים מנסים להגיע אליהם וללמד אותם.

הוריו של ארטי  פרסמו ב - 1983 וב - 1985  כתבות בעיתונים  אודות  הצלחתם בשימוש  בטכניקה של עזרה פיסית בתמיכת ידו של ארטי בנם האוטיסט, וב - 1985 הם הציגו את הנושא בועידה העולמית לאוטיזם בלוס אנג'לס .  

ד"ר סקהולו מדבר בהתרגשות על הפעם הראשונה שבנו ארטי תקשר אתם כעל הרגע המאושר ביותר בחייו: "התקשור עם ארטי  היה  יותר חשוב לי מאשר הזכיה בפרס נובל!" אמר ד"ר סקהולו!