המאבד עצמו לדעת, אינו פותר במותו שום בעיה, ההיפך הוא הנכון: במותו מתחילים צרותיו וייסוריו הנוראיים!

המאבד עצמו לדעת הוא רוצח ככל רוצח נפש, וגדול עוון רוצח נפשו מרוצח נפש אחרת (שהמאבד עצמו לדעת אף אינו יכול לחזור בתשובה על מעשהו) והוא כשורף ספר תורה בידיו. הוא נחשב ככופר בהשארות הנפש ובמציאות השם יתברך ועתיד ליתן דין וחשבון לאחר פרידת הנפש!

המאבד עצמו לדעת אין לו חלק בעולם הבא. ואין קורעים עליו ואין מספידין אותו ואין חולקים לו כבוד. אין גופו כשאר גופי מתים ויש להרחיק קברו משאר קברים, ואין מתאבלים עליו. נפשו נודדת בכף הקלע מדחי אל דחי וזעקותיו נשמעות מסוף העולם ועד סופו ואין מושיע! (גשר החיים - הרב טוקצינסקי).

האושר, השלווה והתענוגות מצפים בעולם הבא רק לישרי לב אשר עסקו כל ימיהם בתורה, מצוות ומעשים טובים!

היו אנשים אשר חוו חווית מוות קליני וסיפרו שכאשר יצאו מהגוף הם לא עלו כלפי מעלה, אלא ירדו כלפי מטה, שקעו עמוק והגיעו למקומות מפחידים ומבהילים כשעשן ויצורים מבעיתים מקבלים את פניהם.

בספרו של ריימונד מודי "החיים שאחרי החיים" (עמ' 32) מתוארת אשה אשר סבלה מדלקת קרום הבטן. האחות נתנה לה זריקה כדי "לעזור לה למות" בקלות, (המתת חסד , כלומר: "רצח!" )! האשה הרגישה שכל החפצים אשר הקיפוה בבית החולים החלו מתרחקים יותר ויותר, הכל נסוג והיא נכנסה עם הראש קדימה לתוך מעבר צר וחשוך מאוד, התחילה להחליק כלפי מטה.

גבר שהיה קרוב מאוד למוות סיפר: "לפתע הייתי בתוך עמק אפל מאוד, עמוק מאוד, דומה כאילו היה שם שביל כמעט דרך בתוך העמק, ואני הלכתי במורד הדרך. עכשיו אני יודע למה מתכוון התנ"ך בביטוי "גיא צלמוות".

בספר "החיים לאחר המוות" של ד. סקוט רוגו (עמ' 76) מתאר הפסיכולוג ד"ר צ'ארלס גארפילד מה"מכון לחקר הסרטן" באוניברסיטת קליפורניה בסאן פרנציסקו בחומר תעודי אשר ליקט, שהמוות אינו תמיד חוויה נעימה של שלווה! היו שראו קרוב לרגע המוות דמויות של שדים וחוו סיוטים!

ד"ר מוריס רולינגס, קרדיולוג מטנסי ארה"ב, אשר חקר את נושא המוות הקליני (שם עמ' 76) מעיד שכמה מהחוויות שדווחו לו היו מפחידות ביותר וגרמו לו להאמין במציאותו הממשית של הגיהינום!

ד"ר רולינגס פגש בסוג חוויה זה, כאשר ניסה להחיות אחד מחולי הלב שהיה בהשגחתו, החולה התלונן כל הזמן שהוא מצוי בגיהינום.

מאז, אסף ד"ר רולינגס דוגמאות רבות של חוויות חוץ גופיות שליליות.

אשה לאחר התקף לב סיפרה לד"ר רולינגס:

"אני זוכרת כיצד התקצרה נשימתי וכנראה התעלפתי. באותו רגע ראיתי שאני יוצאת ועוזבת את גופי. הדבר הבא שראיתי הוא שאני נכנסת לחדר עגום ושם אני רואה באחד החלונות ענק בעל פנים מעוותות שהסתכל בי, על אדן החלון התרוצצו שדונים קטנים שהיו בלווית הענק. הענק אותת לי לבוא אחריו. לא רציתי ללכת, אבל הייתי חייבת לעשות זאת. בחוץ שררה אפלה ויכולתי לשמוע אנשים גונחים ונאנחים מכל עבר. הרגשתי דברים הזזים מסביב לכפות רגליי, המשכנו לעבור בתוך המנהרה הזו והדברים נעשו גרועים יותר. אני זוכרת שבכיתי, אז משום מה הענק שחרר אותי ושלח אותי חזרה, הרגשתי שניצלתי, אינני יודעת מדוע, אני רק זוכרת שמצאתי את עצמי שוב במיטת בית החולים. הסיפור שינה את חיי!"