א. גילוי התופעה באוסטרליה1

שנת 1970, מוסד ס. ניקולוס לחולי שיתוק מוחין. רוזמרי קרוסלי, אחת מעובדות המוסד, החלה להשתמש בתמיכת יד או בתמיכת זרוע כדי לסייע לחולי שיתוק מוחין להשיג שליטה רבה יותר על תנועותיהם - להאט אותם ולתת להם סיכוי טוב יותר להגיע למטרתם (לדוגמא: מפסק, מפתח, כפתור, אות או תמונה על לוח). המטופל הראשון שעמו החלה לתקשר היה יהונתן, ילד שנחשב אתגר קשה. הוא לא שלט על צרכיו, תנועותיו היו עצבניות, וכשרצה דבר מה, היה חוטפו. מעולם לא הישיר מבט אל עיני המדברים עימו, הליכתו היתה מוזרה ולעיתים קרובות התפרץ בזעם, צרח והכה, שרט וברח מפני בני אדם. במרץ 1985, כשהיה יהונתן בן שבע, הציעה רוזמרי קרוסלי לאמו להשאירו אצלה בשעות הצהרים. קרוסלי הצליחה להושיב את יהונתן לידה ומשכה את תשומת ליבו בעזרת מכשיר המדמה קולות אדם המכונה: VOICE SYNTHESIZER. אחר הפנתה את תשומת ליבו למכשיר התקשורת "קאנון" על ידי תמיכת פרק ידו. הילד לחץ על הלחצנים שעליהם הצביעה. מדי פעם לחץ על הלחצנים אף ללא עזרה. היא כתבה "יהונתן" ו"אמא", ובקשה ממנו לכתוב את המילה "אבא". הילד הניח את אצבעו על האות "א" ללא תמיכת הפרק, ועבר לאות "ב". כאן היסס. באותו יום כתבה קרוסלי הנפעמת ביומנה: "נראה לי שהוא סיים אבא בלי לגרותו, אלא בעזרת תמיכת הפרק". כשהיתה קרוסלי "מגרה" אותו , היתה עושה זאת על ידי הזזת פרק ידו לכוון האותיות, אבל הפעם פשוט תמכה בפרק שלו, והוא בעצמו העביר את ידו מאות לאות. היא תקתקה "יהונתן", וכתגובה תקתק הילד: "יהונותן". קרוסלי בררה מאוחר יותר עם אמו את איות שמו הנכון, וגלתה שאכן צדק. היא אף שאלה אותו כששיחק במגב האם זה מטוס, והילד תקתק כתגובה: "מגב". היא הדריכה אותו להכיר את כל ה"אלף בית" שעל המקלדת, ואז שאלה אותו: "באיזו אות מתחילה המילה 'טוב'?" הילד לחץ על האות "ט". היא שאלה כמה אצבעות יש לה ביד אחת, והוא לחץ על הסיפרה חמש. שאלה כמה בשתי ידיים, והילד תקתק "עשר". קרוסלי הוסיפה לשאול: "אם אתה לוקח חמש מעשר, כמה נשאר לך?" הילד לחץ על הסיפרה חמש. היא המשיכה ושאלה: "כמה הם חמש ועוד שלוש?" והילד לחץ על הסיפרה שמונה. כשבקשה לדעת כמה הם שלוש ועוד ארבע, לחץ על שש, והיא בקשה שינסה שוב, ואז תקתק את המספר שבע. כששאלה אותו אם יש לו מה לומר לה, תקתק הילד: "להפסיק". תקתוק המילה נסתיים רק לאחר כמה נסיונות ומחיקות. בכתבה על גילוי תופעה מופלאה זו, מתאר הכותב, פרופסור דוגלס ביקלן, המשמש כראש מחלקת חנוך מיוחד ושיקום באוניברסיטת סיראקיוז שבניו יורק, כיצד גילתה קרוסלי במקרה (מקרה = רק מה') יכולת מופלאה זו, ומוסיף שהוא עצמו פגש את יהונתן, גבור הספור, שהגיע לבקור ב"מרכז לתקשורת" בדיוק ביום שהוא עצמו בקר שם כדי לראיין את קרוסלי על גלוי השיטה. קרוסלי ספרה בנוכחותו ליהונתן, שהם דברו על הפעם הראשונה, שהוא, יהונתן, תקשר באמצעות ה"קאנון". היא שאלה אותו האם הוא זוכר מה היתה המילה הראשונה שתקתק, והושיטה לו את מכשיר התקשורת. יהונתן תקתק "אבא", ואר כך "יהונותן ולא יהונתן". "זהו ילד הזוכר את המילים הראשונות שלו", מוסיף הפרופסור. בהקדמה לכתבה הוא מציין ששיטה זו סותרת כל מה שהיה ידוע ומקובל עד היום בעניין האוטיזם. כך החל אחד הספורים המרתקים שהיווה את תחילתה של התקשורת עם פגועי מח. ב. גלוי התופעה בארצות הברית2 בתזמון מופלא, נתגלתה התופעה באותו פרק זמן בצידו השני של כדור הארץ, על ידי קארול לי ברגר. ברגר עבדה בשמונה עשרה השנים האחרונות כמרפאת מומחית לבעיות תקשורת. תחילה לא עסקה ברגר עם ילדים או עם מבוגרים אוטיסטים. אך כאשר עסקה במכון אאוזן באורגן שבארה"ב, החלה לעבוד בכתות שבהם למדו ילדים שסבלו מבעיות התפתחות רבות. הילדים עברו מבחני I.Q. סטנדרטיים, שקבעו את יכולתם הקוגניטיבית של הילדים מ"נורמלי-נמוך" ועד לחמור או ללא יכולת. רוב התלמידים לא דברו כלל, או היו בעלי יכולת מילולית מוגבלת מאד, או שלא דברו לעניין. בדרך כלל נראו הילדים כלא-חברותיים, ואלו שאובחנו כאוטיסטים סבלו מהתפרצויות זעם. הם הושפעו קשות משינויים בסדר יומם והשמיעו קולות מוזרים. הם נראו כאילו אין הם מבחינים באדם אחר בחדר. בשנת 1987, בתוך כדי עבודתה עם ילדים אלה, גילתה קארול לי ברגר תגלית מהממת. תלמידיה שאובחנו כאוטיסטים ובעלי פיגור קשה, מסוגלים לתקשר! הספור החל עם החלטה של ברגר ללמד ילד בן שבע, שאיננו מדבר, להקליד את שמו. לילד לא היו אמצעיים נורמלים לתקשור, שהרי לא יכל לכתוב, לדבר, להצביע או אפילו להרים חפץ ולהשתמש בו. הוא בילה בבית הספר כשהוא משוטט ללא מטרה, אוטם את אוזניו ומשמיע קולות מוזרים. מעולם לא דיבר מילה או הראה יכולת כלשהי של קריאה או כתיבה. קארול הושיבה אותו אל מול המחשב, ומחשש שמא ישליך את המסך או את המדפסת על הרצפה, או שמא היא עצמה תפגע, התיישבה על כסא מאחוריו, כך בקשה לשלוט בתנועות ידיו, ליטול את ידו ולהראות לו היכן המקלדת. היא החלה להזיז את ידו, והילד הקליד את שמו, אחר כך נטלה את ידו והעבירה אותה על המקלדת. לאחר ימים אחדים חזרה איתו ברגר על אותן הפעולות. הוראותיה היו: "הבה נדפיס את שמך". במקום שקארול תזיז את ידו הזיז הוא אותה בעצמו לאות הראשונה של שמו - R. קארול חשבה שהיא מדמיינת. אך הוא השלים את שמו המלא: R-i-c-h-a-r-d. היא שאלה אותו כיצד קוראים לאמו? והילד הקליד: M-a-r-y. הוא אף הצביע על תשע עשרה מתוך עשרים מילים הקשורות לתמונות באופן מדוייק למרות שלא למד אף פעם לקרוא. קארול לי העבירה את כל התלמידים האוטיסטים האחרים בכתה אותם התהליכים בלא יותר משני שיעורים. הטכניקה עבדה במאת האחוזים. כל התלמידים שהיו בגילאים חמש עד עשרים ואחת שנים, הצליחו לתקשר. במשך השנים האחרונות קרול לי ברגר מרצה ומאמנת אחרים ברחבי העולם בתיקשור. היא הוציאה ספרים, מאמרים וקלטות בנושא התקשורת עם פגועי מח. כך החל אחד הסיפורים המרתקים שהיווה את תחליתה של התופעה המופלאה - תיקשורת עם פגועי המוח

 

< קודם		הבא >