ראשונה נביא בזאת את תשובת אנשי המדע המצדדים בתקשורת זו להם גם הוכחות מדעיות על אמיתות התקשורת ונביא חלק מהם כפי שפרסמו פרופ’ ביקלין וחבריו במחקריהם והרי כמה מן ההוכחות

ב. שגיאות כתיב אופיניות לכל חולה ואין הם מושפעים על ידי המתקשרים השונים ואם היתה התקשורת רק מצד המתקשרים היינו מצפים שינויים לפי המתקשר.

ג. המידע הנמסר בתקשורת לא ידוע למתקשר כגון דברים אישיים של הנתמך ומשפחתו ואח”כ מתברר שאכן היו הדברים נכונים

ד. החולה הנתמך מוסר דברים אישיים של המתקשר או של אנשים אחרים הנמצאים באיזור התקשורת.

מצוי בידי דו"ח מחקר של פרופ’ ד. המשמשת כחברה ותיקה במועצת היעוץ המקצועי של החברה האמריקאית לאוטיזם. ולהלן חלק ממסקנותיה לאחר מחקר על שיטת התקשורת FC הנוגעים לענינינו, היינו הוכחות שאין כאן תקשורת מצד המתקשר.

ה. למתוקשר (האוטיסט) פרטי מידע שאין המטפל חושב עליהן לדוגמא מידע בקשר לדודו של המטפל שנפטר מזמן ופעם ניגן בכלי זמר.

ו. למתוקשר פרטי מידע בקשר לאדם שלישי (שאין למתקשר עצמו מידע עליו)

ז. למתוקשר מידע בקשר לאדם פגוע מח אחר.(שאינו ידוע למתקשר)

ח. למתוקשר מידע על מעשיו של אדם שלישי הנמצא רחוק ממקום התקשורת שאינו ידוע כלל למתקשר.

כתגובה למחקרו של פרופ’ שיין שאין הילד יודע להשיב כאשר המתקשר איננו יודע את השאלה או את התשובה.

משיבים אנשי המדע המצדדים בתקשורת:

א. המשתתפים אינם מוכנים לשתף פעולה ברגע שהם מרגישים שהם עומדים למבחן .

ב. המדריכים שהשתתפו במבחן לא היו מומחים מספיק בתקשורת FC

ג. העזרים ששמשו במחקרים כאוזניות, מחיצות וכדו’ הפכו את הסביבה ללא טבעית לילדים, שקלקלה להם את הבטחון העצמי ליצירת תקשורת מוצלחת.

מביאים אנו בזאת את תגובתם של הורים לילדים פגועים המתקשרים עם ילדיהם בתקשורת תמיכה כפי שהגיבו בכתבה המדעית שכתבה סו לר המשמשת כסגנית מנהלת "המכון לתקשורת מסייעת" שעל יד אוניברסיטת סירקיוז. ציטוט מן החוברת “אם תסתכל בעיניהם - תדע” - מבטם של הורים על תקשורת מסייעת. החוברת יצאה לאור בשנת 1992.

“אנו דוחים טענה זאת לחלוטין (טענת המתנגדים לתקשורת) יודעים אנו שילדינו חושבים ומרגישים כרגיל ואנו מודעים ליכלתם לתקשר, ומה שהפתיע אותנו היתה הרמה הגבוהה של התקשורת עם הילדים שבוצעה על ידי תקשורת מסייעת, אנו רק יכולים לספר לכם את האמת הידועה לנו כהורים. יש לנו ימים רבים וקשים, כשאנו מתקשרים אתם אין לנו כוחות מיותרים להתעסק בכיוון אצבעות ילדינו ולאיית אות אות בשבילם ובמקומם ולתאר ולפרט את רגשות הזעם שלהם על נכותם, או ספורים קשים על פגיעת ברגשותיהם וגופותיהם או תיאורים של נושאים אישיים רגישים ולפעמים מחרידים העוברים עליהם, שיחות כאילו וודאי לא אנחנו הכרחנו את ילדינו להביע, הם בחרו את המילים ואנו כהורים חייבים לשמוע את רצונותיהם”.

אחד מגדולי החוקרים של תופעה זו בארה”ב ד"ר קלקיולטור הוזמן לארץ על ידי בית החולים שערי צדק להרצאות על הנושא. שם תאר בדבריו איזו תועלת הביאה תקשורת זו. הוא הביא דוגמא של אוטיסט אלים מאד שתלש אוזן לאחד העובדים וקרע את עור הפנים של השני עד שנאלצו לשמרו מאחרי סורג ובריח, לאחר שהגיעה התקשורת לארה”ב לימדו גם את האוטיסט הנ”ל לתקשר, ומאז הפך האוטיסט לאדם רגוע ביותר, ואפילו יצא לעבודה רגילה. היום הוא מתפקד באופן רגיל בין בני אדם. לאחרונה, רבו הויכוחים בארה”ב על תקשורת זו וכתוצאה מכך החליטו הורי הבחור להפסיק את התקשורת ואז שוב חזרו התופעות האלימות שלו עד שנאלצו לחזור לתקשורת. ההסבר הפשוט מדוע הרגיעה התקשורת את האוטיסט הוא כי תקשורת זו מאפשרת להם לצאת מעולם הבדידות לעולם החברתי הסובבם ולדברי חולים רבים התקשורת שחררה אותם מבית הכלא ומגהינום עלי אדמות (כלומר, הבדידות כל כך איומה עד אפשר לומר שהחיים ללא תקשורת הם כגהינום בעולם הזה) מכאן מובן עד כמה עזרה תקשורת זו להוציא את הילד ממצבו החמור.

אותו חוקר סיפר על ילדה אוטיסטית שעל ידי תקשורת זו הגיעה לרמה של פרופסור וכיום ממשיכה לתקשר רק באופן זה. על מנת שלא תצטרך לעזרה של מתקשר סדרה לעצמה סד התומך בזרוע ומאפשר לה לתקשר.

פרופסור זה הביא בהרצאתו כמה ראיות להוכחת אמיתות השיטה. התוצאות החיוביות שמשיגים על ידי השיטה הזו שלא השיגו על ידי כל שיטה אחרת כשיפורים בתפקוד המוטורי והעקר יכולת הריכוז. ילדים במצב חולני כזה אינם מסוגלים להתרכז ולשבת בשקט יותר ממספר שניות ובאמצעות תקשורת זו מגיעים למצב רגיעה בו ילד מסוגל לשבת שעות רבות כילד נורמלי לפחות בלי להתעיף. כמו כן נעלמות הרגישויות שלהם. לדוגמא, אם ילד אוטיסט היה רגיש לרעש עד שמעט רעש היה מוציאו מדעתו, עתה, נעלמה רגישות זו וכן רגישויות אחרות נעלמו כמעט כתוצאה מתקשורת FC. שחוקר זה הודה לכולם שלמרות שמבחינה מחקרית מדעית הוא נוטה יותר לשיטה הטוענת שאין ממש בתקשורת זו אולם מבחינת טיפול ותועלת שתקשורת זו מביאה לילדים אין כמוה. הוא התבטא בחומרה שאם לו היה ילד כזה והיו מונעים אותו תקשורת זו, היה מכה קשות את המונע טוב ממנו, לפנינו אבסורד, שהרי, אם אין כל דבר בתקשורת זו כיצד תתכן תועלת כל כך גדולה והרי הילד לכאורה סביל ואיננו פועל כלל, לפי השיטה המדעית השוללת, אלא ודאי כולם מודים שיש ממש בתקשורת אלא שהשוללים פשוט אינם מבינים את התקשורת על פי ההגיון וכמו שכתב פרופ' שיין בעצמו שתקשורת זו איננה הגיונית, ולכן שוללים אותה. אולם אם נמצא הסבר הגיוני הרי גם המציאות מוכיחה וגם ההגיון מכריח ומה נותר עוד?!

הזכרנו לעיל שעל פי המידע הממוחשב של ה"אינטרנט" בתי משפט רבים משתמשים ב"תקשורת בתמיכה" כעדות לבתי משפט כדי להפליל באמצעותה אנשים על פי עדותם של פגועי מח בעזרת תקשורת .fc

עד עתה הבאנו את תגובות אנשי המדע המצדדים בתקשורת כנגד מתקפות השוללים. אולם, אין בזה עדיין הוכחה מוחלטת שמחייבת את האדם האובייקטיבי העומד מן הצד לנקוט עמדה כאחד הצדדים. כיון שלשני הצדדים קיימות טענות הוכחות והגיון בריא העומד לצדם, יתכן שצד זה נכון או לחילופין משנהו. לכן הוספנו כאן הוכחות שאין אחריהן כל פקפוק שתקשורת זו אמיתית ואין כאן כל אפשרות להעלות על הדעת כאילו המתקשרת היא המשיבה באמצעות התקשורת. לבסוף התיחסנו גם להוכחות המדעיות המצדיקות את שוללי התקשורת והראינו בעזהי"ת כיצד ניתן לדחות הוכחות אלו.

לפני שנביא הוכחות מן התקשורת עצמה ברצוני להוכיח את אמיתות התקשורת בדרך הגיונית פשוטה

דבר זה מכמה סיבות:

כל המתקשרים הקיימים בעולם שמספרם מגיע כיום לכמה אלפים שהרי באוניברסיטת סירקיוז לבד היו לפני כחמש שנים שמונה מאות מתקשרים, כולם כאחד מזיזים את ידו של החולה תוך כוונה ומשקרים לכולם באומרם שהילד הוא זה המזיז את ידם ובודים מליבם תשובות. קשה להעלות על הדעת שכל כך הרבה אנשים יחליטו לשקר באופן כזה בלא שנדברו מראש על כך וישקרו באופן כה בוטה. בטענם שהילד הוא שמזיז את ידם.

וכן מרגיש כל אדם שמנסה לבצע תקשורת זו שהחולה הוא שמזיז את ידו ללא שום פקפוק.

נוכל לומר לו לספקן שאין לו אלא לנסות לתקשר בעצמו עם ילדים שכבר רגילים בתקשורת זו ואז יוכל להווכח ללא כל ספק שהילד עצמו הוא זה מזיז את היד ולא כפי שעלול להראות במראית עיין כביכול שהמתקשרת היא המזיזה. ואכן, אני עצמי הייתי נוכח במקרה שאחד האנשים התנגד נמרצות לקבל את אמיתות התקשורת בטענה שהמתקשרת היא זו המזיזה את ידו של הילד. אותו אדם נקרא לנסות בעצמו לתקשר והלה שאל את הילד באיזה אופן עדיף ללמוד תורה בדרך של "בקיאות" (כלומר הדגש בלימוד כזה הוא על ההספק יותר מאשר בירור עמקם של דברים), או מאידך להדגיש את לימוד העיון. לאדם זה היתה נטיה ללמוד בשיטת ה"עיון", ולכן נסה לדחוף את אצבעו של הילד לכיוון אותיות אלו, אולם הילד התגבר על כוחו של המתקשר ודחף את ידו בחוזק לכיוון אותיות המילה "בקיאות".

אמנם עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שהמתקשר נדמה לו שהילד דוחף אולם בתת הכרה המתקשר מוליך באופן בלתי מודע את ידו של הילד לאותיות המתאימות שהוא רוצה. אמנם טענה זו קשה להעלות בדעתנו שיש כאן פעולה תת הכרתית, אף על פי כן נתיחס אליה כטענה של ממש ונראה בעזה”ית שעל כרחך אתה חייב להודות שאין למתקשר כל קשר עם התשובות. כפי שנראה להלן לפי תוכן התשובות שאין למתקשר כל מושג בענין.

קודם שנביא הוכחות מתוכנם של הראיונות ברצוני להביא הוכחה נוספת כללית מעצם צורת התקשורת שאמנם בתחילת הדרך היתה התקשורת מוגבלת לאחיזת ידו של המתוקשר אולם במשך הזמן השתכללה השיטה כפי שרואים בסרטים ובפרסומים של אוניברסיטת סירקיוז כך שניתן כיום לבצע את התקשורת על ידי מגע קל בכתף או בכלל בלא נגיעה בגופו של החולה המתוקשר אלא נוכחותו של המתקשר בלבד דיה ליצור את התקשורת. בצורה כזו לא יכולה להיות כל טענה שהתקשורת אינה אמיתית, שהרי כולה נעשית על ידי החולה ללא כל עזרה מצד המתקשר וכיצד יעלה על הדעת שהמתקשר משפיע על התקשורת?!