דברים אלו מתאימים לדברי חז"ל במסכת בבא בתרא דף יב, שמאז נחרב בית המקדש נטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים.

ומבואר ב"תורת חיים", שהקב"ה משרה את רוחו על השוטים מרוב אהבתו לישראל, ואיננו מונע את רוחו גם בשעת החורבן. אלא שאז אין הקב"ה משרה את רוחו אלא לאלו שאינם מהוגנים כשוטים ותינוקות. למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה לעבדיו, וסרחו עליו. ציוה להשליכם לכלבים. כמו כן מבואר במהר"ל שם, שדוקא השוטה שאין לו דעה משלו, מסוגל לקלוט את דבר ה', שאין דעתו מבטלת את דבר ה' המגיע אליו. משא"כ אדם רגיל שיש בו דעת, ודעתו מפריעה ומעלמת את דבריו של המקום ב"ה. מתוך דברי הילדים אנו מבינים מעט איזה גדר נבואי יש כאן.

בחור אוטיסט בן 27 כתב בראיון: אני לא זה שנותן את המסר הזה, זה בא מתחת לכסא הכבוד, כי ה' מאד רוצה את עמו ומאד רוצה להביא את המשיח בשלום ובשמחה. רק תפילה ותהלים ביחד יכולים להציל את העולם אני שוב אומר שאני רק מוסר מסר.

וגם גליה כותבת לאמה: "אמא, אני צופה רואה ושומעת את הבת קול המכריזה בשמים ואומרת מה הולך לקרות ואסור לי לומר לך הכל רק את המעט שבמעט אני יכולה". (מתוך הספר "גליה-פרידה")

אם כן אנו רואים שזהו גדר של בת קול. כידוע, זמן רב לאחר שנפסקה הנבואה עדיין היו מקבלים מסרים ע"י בת קול. לדוגמא, ההלכה המפורסמת, ש"הלכה כבית הלל", נקבעה על ידי בת קול שהיא דרגא נבואית מתחת לדרגת נביא. בימינו השומעים את ה"בת קול" הם השוטים.

מבואר בסנהדרין דף פט ע"א, שהמוותר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים. ופרש"י שם בד"ה: "המוותר על דברי נביא" – המפקירם, שלא חשש למה שאמר לו הנביא". מכאן נוכל לעמוד על חומרת מעשהו של מי שמזלזל בדברי הנביא. ואעפ"י שבנידון דידן אין מדובר בנביא ממש, אולם נוכל לקבל מושג על חומרת הענין, שאין להתעלם מן המסרים שמעבירים לנו פגועי המח. קיימת הקפדה גדולה בשמים שנקדיש תשומת לב למסרים אלו. וכן הורה מרן הגראי"ל שטיינמן, שאסור להתעלם מן המסרים הללו ויש להתבונן בהם היטב, לקחת מוסר ולהתעורר מדברים חוצבי אש אלו. כך נוכל גם להבין מדוע הם בוכים ועצבנים כל כך לפני שמסרו את אשר נמסר להם. שהרי מבואר במשנה שנביא שכבש נבואתו חייב מיתה בידי שמים.

במסרים האחרונים מוסרים לנו שהתפקיד המוטל עלינו כרגע הוא להפיץ את הדברים שהם מוסרים, להציף בהם את העולם, כלומר – להעביר את המסר!