נקדים את דבריו הנפלאים של רבי יונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש" על מגבלותיה של חכמת המדע, אשר במקום שנמצא גבול יכולת הבנת המדע, משם מתחילים דברי התורה ודברי חז"ל להאיר את עיני שכלנו. וענין זה רמוז בהדלקת הנרות בביהמ"ק. כידוע, המנורה היא סמל החכמה, וסמלה אור, ולעומתה, הסכלות היא החושך. על פי דברי שלמה המלך ע"ה במשלי: "יתרון החכם מן הכסיל כיתרון האור מן החושך". וכן מורה הפסוק: "חכמת אדם תאיר פניו". ואכן, המנורה היא סמל כל החכמות. ששת הקנים באים לסמל את שאר החכמות בפנותם לנר האמצעי, בעוד הוא עצמו מרמז על חכמת התורה, וכל הנרות האחרים עשויים לשרת את התורה. והנה, את הנרות היו ממלאים בשמן שיספיק למשך הלילה בלבד, שהוא שיעור חצי לוג שמן, וכן שמו בנר האמצעי. וכאן נתגלה נס מתמיד, שכל הנרות כבו עם שחר, ונר המערבי המשיך לדלוק עד הלילה, עד שעת הטבת הנרות. נס זה בא ללמדנו, שבמקום ששאר הנרות כבו, כלומר, הגיע קצה גבול השגתם, הנר המערבי ממשיך לדלוק. דהיינו, ניתן לקבל את האור שהוא ההשגה מן הנר מערבי. למדנו מכאן, שבמקום שמסתיימת השגת המדע האנושי, שם מתחילה התורה להאיר ולגלות את הידע האלוקי.

בנושא זה רואים אנו באופן נפלא כיצד דברים אלו שמביא ר' יונתן אייבשיץ יוצאים לאור. בעוד המדע איננו מסוגל לתת פתרון לתופעה, באים חז"ל ומאירים אותה באורם הבהיר. ואף על פי שחז"ל לא התיחסו ישירות לתופעה זו, מכלל דבריהם למדנו כיצד להבינה בדרך ברורה.

לשם כך נביא את דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף י"ב: "מיום שחרב בית המקדש... ניתנה נבואה לשוטים ולתינוקות". לכאורה, דבריהם תמוהים מאד. וכי לא מצא הקב"ה כלי נאה יותר לגלות את נבואתו לבני אדם אלא רק דרך השוטים?

עוד צריך להבין את המבואר בגמ' מסכת נדה דף ל: על עובר ברחם אמו שהוא "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". כיצד יכול תינוק, שעיניו עצומות ונתון במאסר במעי אמו לראות את כל הנעשה בכל העולם?

עוד מבואר שם בגמרא: "מלמדין אותו (בזמן העיבור) כל התורה כולה", ודבר תימה הוא, כיצד ניתן ללמד את כל התורה כולה במשך זמן כה קצר, לילד קטן כל כך, שיכולת הלמידה שלו כה מוגבלת?

תשובה לשאלות אלה נקבל, כאשר נבין יותר מהו האדם ומהי יכולתו האמיתית.

כידוע, האדם מורכב משני חלקים – מגוף ומנשמה. אולם לאמיתו של דבר האדם עצמו הוא נשמה בלבד, והגוף הוא רק לבוש המאפשר לנשמה הרוחנית לבוא לידי ביטוי בעולם הגשמי הזה. כמו שכתוב בתורה: "על בשר אדם לא יסך" (שמות ל, לב). משמע, שהבשר איננו האדם, אלא בשר האדם. וכן כתוב באיוב: "בעור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני", משמע מפורש, שבשרו ועורו של האדם הם לבוש בלבד, ולא האדם עצמו. ענין זה מפורש בזוהר הקדוש פ' יתרו דף עז ע"א, וזה לשונו (מתורגם לעברית): "אם כן האדם מהו? אם תאמר שאינו אלא עור ובשר ועצמות וגידים, אין זה נכון, שהרי בודאי האדם אינו אלא נשמה, ומה שהזכרנו עור ובשר, עצמות וגידים, כל אלו אינם אלא לבוש בלבד".

ניתן להוכיח זאת בדרך פשוטה על פי ההגיון. שהרי גוף שניטלה ממנו הנשמה, שוב אינו מתפקד וחי, אלא מרקיב והולך, ואילו הנשמה, בלא הגוף, ממשיכה לתפקד ביתר שאת. מחקרים שנערכו על אנשים שעברו "מוות קליני" ושבו לחיים, מתארים כיצד בזמן שנחשבו מתים, יצאה נשמתם מתוך הגוף ויכלה לעקוב אחר כל הנעשה בו בלי שיוגבלו ביכולתם ובכושרם. אם כן, הנשמה היא עצם החיים, והגוף אינו אלא לבוש או כלי בידי הנשמה.

והנה קודם שנכנסת הנשמה לגוף, מקבלת היא שפע בלתי מוגבל של ידיעות מן העולם העליון, כמו שכותב הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו", ח"ד דף 163, וזה לשונו שם: "השגות פנימיות הן השופעות על הנפש בלי הגבלות זמן ומקום בלי הרף ובלי אמצעי, מהעולם העליון הן באות ממקור הדעת ברוך הוא". בזמן זה אין לנשמה כל הגבלה, לא ביכולת הראיה, ואף לא ביכולת השמיעה, לא בקליטת המחשבות של אנשים אחרים ולא ביכולת הלמידה. רק כשהיא מוכנסת לגוף, היא מוגבלת על ידי מגבלותיו.

החלק המקשר את הנשמה לגוף הוא המח, והוא המגביל את היכולת הרוחנית של הנשמה הכלואה על ידי הגוף. וז"ל הר' דסלר שם: "תפקיד המח הוא להיות מסך והסתרה להנפש האדם, להבטיח שלא תגיענה לו ידיעות אלא לפי מגבלות הגוף הזמן והמקום ולפי פעולותיו ומאמציו של האדם עצמו בעולם הבחירה והמעשה". מכאן, שכאשר המח נפגע מסיבה כלשהי, כי אז הגורם החוסם את הנשמה הסתלק, ומעתה הנשמה מוגבלת וחסומה פחות על ידי הגוף. וכן מגדיר הרב דסלר את השוטה: "שאצלם המסך אינו כל כך חזק", ומובן עתה מדוע ניתנה הנבואה לשוטים, כיוון שאצלם הגוף מגביל וחוסם פחות את הנשמה מלהתקשר לעולמות העליונים. לפיכך, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נביאים שזיככו את גופם כל כך, עד שהגוף לא היווה חציצה בפני הנשמה, וזו יכלה עם ההגבלה הגופנית ליצור קשר עם העליונים ללא הפרעה גופנית. אולם בזמן הזה של ירידת הדורות והתגברות הגשמיות שוב אין יכולת להגיע לנבואה, כי אם רק באופן שהנשמה איננה מוגבלת על ידי הגוף. תופעה זו מצויה אצל פגועי המח, כמו שהם עצמם מגדירים את מצבם: "אינני עטוף בגוף בריא, ולכן אני מרגיש את השכינה עם הנשמה האלקית שלי" (ילד הסובל משיתוק מוחין, בן שלוש עשרה.)

ילד אוטיסט הגדיר את מצבו: "אני אוטיסט ורואה את העולם אחרת מרוב יצורי אנוש. אני רואה את האדם שהוא יציר ההא-ל אני רואה בבירור גוף ונשמה ואת קשריהם עם העולמות העליונים. כל פגועי המוח הם בני אדם המהווים יותר נפש מאשר גוף בהתאם לדרגת נכותם. הגישה הרווחת בעולם שקר זה, שלאנשים נכים פחות הבנה של העולם ויושביו מאשר לאלה הקרויים נורמלים – מגוחכת."

מעתה מובנים דברי הגמרא על העובר הלומד את כל התורה כולה בזמן קצר כל כך. אין הוא לומד בעזרת המוח הגשמי הקטן והמוגבל, אלא על ידי הנשמה שאין גבול למהירות השגתה. כך גם מובן כיצד תינוק מסוגל לראות את הנעשה מקצה העולם ועד סופו. כמובן, אין הוא רואה זאת בעיניו הגשמיות, שהרי הן עצומות, אלא בעיניו הרוחניות הוא רואה, בעיני הנשמה שעדיין אינה מוגבלת על ידי הגוף, כיון שעדיין איננה כלואה בתוכו. וכבר רמזו חז"ל על רעיון זה בגמרא: "נר דלוק לו על ראשו וצופה מקצה העולם ועד סופו". לכאורה, דבריהם תמוהים, באיזה נר מדובר כאן? הרי לא מצאו אף פעם נר ברחם האשה. אפילו באמצעים החדשניים של תקופתנו שבאמצעותם ניתן לראות את המתרחש ברחם במשך ההריון (מכשיר ה"אולטרא סאונד"), לא נמצא זכר לנר מעל לראשו של העובר. וודאי שכוונתם של חז"ל לנשמה שהיא משולה לנר, על פי הפסוק: "נר ה' נשמת אדם". "נר דלוק לו על ראשו", שהנשמה עדיין איננה כלואה בתוך הגוף, אלא "על ראשו", כלומר, מחוץ לגוף מעל הראש. ולכן הוא מסוגל לראות מקצה העולם ועד סופו, מה שאין כן אדם שכבר נולד. שם הנשמה בתוך ראשו, מוגבלת על ידי הגוף, ומשום כך מוגבלת ראייתה. וכך מוסברת יכולתו של העובר ללמוד את כל התורה כולה, למרות היותו קטן ומוגבל כל כך, כי כל מגבלותיו מצד הגוף הן. אולם העובר מסוגל לקלוט דברי תורה דרך נשמתו גם ללא תיווכו של המח, כי הנשמה עודנה מעל ראשו, ויכול הוא ללמוד מהר, שכן למהירות קליטת הנשמה אין גבולות. לפי זה מתפרש היטב מה שמוסיפה שם הגמרא, שכאשר יוצא העובר לאויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ושוכח את כל התורה שלמד שם. לכאורה, מה ענינה של מכה זו? מבאר המהר"ל ב"גבורות ה'" פכ"ח, וז"ל: "בעוד שלא יצא לאויר העולם אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי וידע כל התורה, ובעת יציאתו נגמרה בריאתו והנשמה תתחבר לחומר, וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי וזה שמשכח כל התורה וכו', והכאה הזאת שהוא מכה על פיו רצה לומר גמר צורתו ונקרא זה הכאה – גמר מלאכתו, כן גמר צורתו שהוא חי מדבר הוא נעשה על יד גמר פיו ששם כח הדיבר, והגמר הוא הכאה ושם נגמר ונעשה האדם מורכב מן הנשמה השכלית וגוף". על פי דברים אלה אלה "המכה" שמכה המלאך היא גמר מלאכת האדם, שבו מתחברת הנשמה אל הגוף על ידי המח, ומכאן ואילך "מוגבלת" הנשמה על ידי הגוף הגשמי, והשיכחה נובעת מחמת החיבור אל הגוף. הגוף הוא השוכח, אבל הנשמה לעולם איננה שוכחת. ותופעה מענינת זו, שאין שכחה אצל הנשמה, מצאנו אצל פגועי המח שהם אינם שוכחים דבר כיוון שגופם איננו מגביל את נשמתם.

על פי הסבר זה נוכל להבין את כל התופעות ה"מוזרות" שמנינו לעיל. התקשורת הזאת נעשית באופן שהחולים אינם מסתכלים כלל בלוח. בשל תופעה מוזרה זו מכחישים חלק מן המדענים את אמינות התקשורת בטענה שאדם אינו מסוגל להצביע על הלוח בלי לראותו בעיניו. עתה, על פי ההסבר שהפגועים במוחם, אמנם מוגבלים בגופם, אך אינם מוגבלים מצד נפשם ונשמתם, ניתן להסביר תופעה זו שכן הם מסוגלים לראות ישירות דרך הנשמה ללא צורך בשמוש בעיניהם. ואכן, כך כותבים הם עצמם דרך התקשורת: "אני רואה דרך הנשמה", או כמו שכתב ילד בסרט וידאו מאוניברסיטת סירקיוז: "אני רואה את המקלדת בעיני רוחי. מעין מקלדת דימיונית, ושם אני מצביע". או כמו שכתבה לנו ילדה קטנה החולה בשיתוק מוחין: "אני אינני צריכה להסתכל בעיניים כדי לראות". ועל השאלה מדוע אנו "הנורמלים", זקוקים לעיניים כדי לראות? השיבה: "כי המוח מפריע לכם לראות".

ענין זה מסביר את מהירות קריאתם, שכמעט אין לה גבול ביחס ל"נורמלים". שהרי ה"נורמלים" קוראים באמצעות עיניים גשמיות, שככל ענין גשמי מורכב מחלקים חלקים, וגם הקריאה חייבת להתבצע על ידי צירוף של כל אות ואות. לעומת זאת, קריאתם של פגועי המוח היא באמצעות עיני הנשמה, שאין פעולתה כפעולה הגשמית המבחינה בכל חלק לחוד. הקריאה נעשית על ידי צילום כולל של כל החומר הנקרא, והוא מתבצע בחלקיק של שניה, ונשמר בראשו של החולה. גם לשמיעתם ולמהירות החישוב שלהם אין אח ורע אף אצל הגאונים הגדולים ביותר, כיוון שלא המוח הגשמי מחשב, אלא נשמתם עושה זאת באופן ישיר.

שאר תכונותיהם הרוחניות שאינן מצוינות אצל אדם רגיל מתבארות אף הם על פי דרך זו, ילד עם פגיעה מוחית – מצבו הרוחני עדיף על זה שמוחו רגיל, כיון שמוחו מסתיר מפניו את העולם הרוחני. לעומתו, הילד פגוע המוח, נשמתו "מכוסה" פחות על ידי הגוף, כיון שהמוח הוא הגורם להתלבשות המוחלטת של הנשמה על ידי הגוף. כשהמוח פגוע כביכול, הנשמה משוחררת מעט ממגבלותיו של הגוף. מסיבה זו יש אצל פגועי המוח ידיעות והרגשות רוחניות שאינן קיימות אצל אנשים רגילים. תכונות רוחניות אלו המצויות אצל ילדים אלא מוכיחות בעליל שההסבר לתופעה שהבאנו על פי חז"ל הוא ההסבר האמיתי. מלבד התועלת הגדולה הנובעת מידיעות אלו להולכים בחושך, לאלו הרואים בעולמנו רק עולם חומרני ומאמינים רק במה שעיניהם רואות. כאן מתגלה לעיניהם העולם הרוחני שמעבר לעולם החומרי שהיה עד עתה נעלם מעיני רבים.

על פי דברים אלה היינו מצפים שכל פגועי המוח יתקשרו בעיקר בענייני הרוח ומעט מאד בעניני החומר. מאחר שהעולם הרוחני גלוי לפניהם והם מוגבהים משפלות חיי העולם הזה, היה על כולם לדבר על ענינים רוחניים בלבד ולא לתת חשיבות לעניני החומר של עולם הזה. למעשה, לא מצאנו כמעט כל התיחסות מצד פגועי המוח לתחום הרוחני. ברוב המוסדות בארץ המשתמשים בתקשורת זו, וגם ברחבי העולם, טוענות המתקשרות שלא קבלו מסרים רוחנים, אלא התייחסות לחיי החומר בלבד, למעט ספרים בודדים שיצאו בעולם העוסקים רק בעניני הרוח, כמו: "ילד של נצח" או "זכרונות של ילד אוטיסט". לכאורה, יש בעובדה זו תמיהה גדולה על כל מה שנכתב בספר זה – לאן נעלם העולם הרוחני של נשמות הילדים שאנו מתקשרים אתם?

כדי להשיב על שאלה חשובה זו, הבה נתייחס לתשובתו של אחד מפגועי המוח שענה לשאלה דומה.