במהלך המרתון הבלתי פוסק לרופאים וטיפולים, הקשרים הבין זוגיים שלנו עלו על שרטון והתגרשנו. ומאחר שהנטל אשר רבץ עלי היה כבד מנשוא, החלטתי בלית ברירה ובלב שבור,  להפסיק להתלבט ולהכניס את גליה למסגרת פנימייתית טובה.

כאן החל מרתון חדש -  מרתון חיפוש פנימייה מתאימה לגליה, בכל מקום שבקרתי חשכו עיני מראות את ההזנחה האיומה אשר שררה בפנימיות לפגועי מוח ומוגבלים במצב קשה, ואת היחס הנוראי אליהם . זה היה איום אפילו לחשוב על אפשרות, שגליה אהובתי הקטנה, התינוקת חסרת הישע שלי, תשהה מחוץ לבית ועוד באחת הפנימיות הללו!  לבי נקרע לגזרים ובכה טיפות של דם.

אחת האפשרויות  הטובות שעלתה על הפרק, הייתה אפשרות לסידור מוסדי במנזר, שם הנזירות הנוצריות מקדישות את חייהן לטיפול בפגועי המוח האומללים, אך למרות היותי אז רחוקה מאוד מיהדות, לא יכולתי להשלים עם הרעיון שילדתי האהובה תשהה במנזר של נוצרים, עצם המחשבה גרמה לי זעזוע! לא היה לי הסבר לכך.

הישועה לא איחרה לבוא. במרכז הארץ נפתחה פנימייה דתית  חרדית לילדים פגועי מוח במצב קשה. ההנהלה, המטפלות והצוות קיבלו אותנו במאור פנים. עושות חסד אמיתי, מטפלות בילדים האומללים הללו במסירות נפש עילאית, בכבוד ואהבה והפנימייה הינה לדוגמא, לתפארת ולשם דבר בארץ ובעולם.

בספר לב אברהם פי"א נאמר: "כה גדולה וטהורה היא הנשמה של אדם שוטה הנמצא בעולם לצורך השלמה ותיקון נשמתו וכמה גדולה הזכות של ההורים שנולד להם בן כזה."

בספר הגהות הסמ"ק בשם "ר' אליהו בעל שם" נאמר: שכל משפחה ועיר נידונות לפי הרוב. ואם רובם צדיקים נידונים כולם לחיים וא"כ, בגלל ילד כזה, יזכו כולם לחיים מאחר והוא צדיק גמור."

החזון איש זצ"ל היה קם   ועומד בפני ילד פגוע מוח באומרו: "עוברת כאן נשמה גדולה וטהורה."

זכינו וגליה שלנו התקבלה בגיל שש וחצי שנים לפנימייה הנהדרת, סוף סוף יכולתי להתחיל לישון בלילות. בקרתי את גליה בפנימייה לעתים קרובות, המשכתי לאהוב את גליה שלי ולדאוג לה ככל האפשר. גליה תמיד קרנה מאושר כאשר הגעתי לבקרה, כרכה בחוזקה את זרועותיה הכחושות סביב צווארי  וכך ישבנו דמומות וחבוקות, אמא וילדה אוהבות ללא מילים. חשבתי שמזלי שפר עלי, היו הורים אשר נטשו את ילדיהם האומללים בפנימיות ו"שכחו" מהם לתמיד, היו שוויתרו על תינוקם פגוע המוח מיד לאחר הלידה, ללא כוחות נפש להתמודד, ספונים באבלם כל ימיהם על הילד הנורמלי אשר מת בטרם נולד.